רק אני והחבר הנאצי שלי

אני מוצא את עצמי בפסטיבל פאנק בעיירת שכוח אל, בתחילת שנות האלפיים.
בצורה לא ברורה כול חברי נעלמו, ומצאתי את עצמי לבד. היה נחמד לשבת בשקט עם הסיידר, חצי שיכור, לספוג את האווירה סביבי.

פתאום השלווה הופרעה על ידי ענק לבן ובוהק שהתיישב לידי. אני מעיף מבט בענק המוזר, ומרגיש את פי הטבעת שלי מתכווץ.

ראש מגולח, קעקוע של 88 על הצוואר, וחולצה של Skrewdriver.

מיליון מחשבות רצות במוחי. האם אני הולך להיאכל? הוא היה מספיק גדול כדי להכיל אותי בקיבה שלו. האם זו הולכת להיות גרסת הפאנק ליונה והלווייתן? האם אבלה את שארית חיי בקיבה של סקינהד מגודל?

תוך כדי שאני חושב על אפשרות הדיור החדשה שמחכה לי, אני שם לב שהוא מסתכל עליי מוזר. אני חושב לעצמי: ככה האנטילופה מרגישה כשהאריה מביט בה? 

ופתאום הוא מדבר. שואל במבטא קוקני בלתי מובן "?Oi, wanna beer"

אני מנסה להיראות קשוח ומפחיד (אני לא), ואומר במבטא כבד "!Sure"
הוא מושיט יד לשקית שמולו ושולף פחית בגודל של הראש שלי. אני לוקח אותה ומתחיל לשתות, מנסה לגמוע הכול מהר רק כדי שילך והכול יהיה בסדר.

פתאום אני מרגיש חדק של פיל על הכתף. הוא מתנודד לכיווני, ואני שוב שוקל לשים את חדר השינה ליד הטחול ואת הסלון בכבד, כשהוא אומר לי "?You're from Germany, right? I know some German"

אני מנסה להתחבר לשורשים הארים שלי אך נכשל בלזכור מילים בגרמנית, ושומע את סבתא שלי מתגלגלת בקבר.
אני מנסה לענות בצורה רגועה (תוך כדי שהביצים שלי נכנסות לתוך חלל הבטן) ".No, I'm not from Germany"

הייתי צריך לחשוב על תשובה אחרת. היה ברור שהשאלה הבאה תהיה "?So where are you from"
בזמנו, מלטה לא הייתה תשובה שמוכרת לישראלים. אין ברירה אני משלים עם גורלי ופשוט אומר: ".Israel"

הוא מביט עמוק לתוך עיני, ידו עדיין על כתפיי והוא אומר, Are you a jew?!

פתאום שקט, אני לא שומע את המוזיקה, רק את הלב דופק.
אני כבר עמוק בבור, אין איך לצאת ממנו, מה גם שהאף שלי צועק יהודון.

אני עונה בקול רועד ושקט "...Yes"

חיוך ענק עולה על פניו, והוא מדבר בטון גבוה מדי לגודלו "!I bloody love Israeli Jews"

בשלב זה אני עדיין חושב שהוא אוהב לאכול יהודים ישראלים, אבל אני חייב להיות חכמולוג, ולשאול
"Are you sure about that?! Your tattoos and shirt say otherwise"

פתאום הוא מתחיל להסביר שישראלים הם לא סתם יהודים, אלא "יהודים אריים" שהרוויחו את מקומם בעולם. זה ששרדנו את השואה זו הוכחה שמגיע לנו להתקיים, אבל רק לישראלים. יהודים אחרים עדיין עסוקים בלהשתלט על העולם, הם חולדות שיש להשמיד.

לאחר כמה דקות אני מוצא את עצמי מוקף בניו נאצים, ומחרטט להם סיפורים על ישראל. על זה שמגייסים אותנו בכיתה א', שאנחנו חייבים להתחתן עם מישהי שמתאימה לנו גנטית (על זה קיבלתי מחיאות כפיים), שחייבים להיות טבעונים כדי לשמור על טוהר הגוף, ועוד ועוד ובמיוחד סיפורים על הצבא (הייתי בן 17...).

אני לא חושב שהיה אדם בהיסטוריה שהוציא את דיבתה (או חיזק את מעמדה, תלוי איך מסתכלים על זה) של ישראל יותר ממני בערב הזה.



עברנו לדבר על מוזיקה נאצית (אם נתעלם מהמלל היא לא רעה), על היטלר, גזעים נחותים ומה שביניהם, וכמה שהעולם יהיה נקי יותר בלעדיהם. בשלב מסוים כבר לא הצלחתי לעקוב איזה קבוצה צריך לחסל אני חושב שזה היה משהו על ג'מייקה, אבל בוא נסכם שכל מי שהלחיים שלו לא נהיות אדומות כשהוא שותה.

כולנו שיכורים שבקושי עומדים. עוד בירה ועוד וויסקי (אני חושב שזה מה שזה היה) וכולם מקשיבים לכל שטות שיוצאת לי מהפה.

שעות עוברת, הסיפורים נגמרים ואין לי מושג איפה חברים שלי.
סוף סוף הם מתחילים ללכת, יש להקה שכולם אוהבים, וככה כולם התפזרו.

רק הענק הנאצי ואני נשארנו. השיחה הפכה לאישית, על מכות, דקירות ומשטרה. לרגע לא ראיתי הר אדם של עליונות ארית. ראיתי ילד שמן ומגודל שצחקו עליו, שלא מצא מקום לזעם וההשפלה שעבר, ושכמו הרבה מאיתנו מצאה אותו בפאנק.

כבר לא פחדתי להיאכל, האשכים שלי חזרו למקומם (ואולי זה היה האלכוהול), ואפילו הרגשתי בטוח תחת ידו הענקית שכבר שעות מונחת על כתפי, כמו גרסת הפאנק ל"הכניסי תחת כנפך".

המשכנו לדבר על החיים היקום וכול השאר, הוא הבטיח לבוא לבקר אותי בישראל והלך.

הערב נגמר ועדיין אין לי מושג איפה חברים שלי,
וככה לערב אחד, היינו רק אני והחבר הנאצי שלי