את התפילות שלי אני אומר ב-10,000 סל"ד

עשרה לחמש בבוקר, יום שבת. השעון המעורר מצלצל, וכבר יש לי הודעה של "איפה אתה?!". קופץ מהמיטה, ישר לתוך החליפה. תמיד באותו סדר, אותו טקס. מכנסיים, מגפיים, מעיל. רוכסן, כמה אבזמים, כפפות מהודקות על פרקי הידיים. הבד עוד קר מהלילה. תיק על הגב וקסדה ביד.

יורד לאופנוע, שם את הקסדה ומגלגל אותו במורד הרחוב (מוקדם מדי לעשות רעש בשכונה).

תוך כדי הליכה אני רואה את השכנים בדרך לבית הכנסת, עטופים בטליתות. הם מסתכלים עליי, ואני מסתכל עליהם. כל אחד מאיתנו התעטף הבוקר במה שהוא צריך. אחד מהם עוצר אותי ושואל אם אני רוצה להצטרף לתפילה. אני מחייך בתוך הקסדה ואומר: את התפילות שלי אני אומר ב־10,000 סל"ד.

הוא צוחק, מנענע בראש וממשיך ללכת. אני נשאר עוד רגע להסתכל עליהם. טיפה מקנא. את התפילות שלהם כנראה מישהו שומע.

מתניע, סוגר משקף ויוצא לדרך. כמה דקות אחר כך נפגשים בתחנה. כמו להקת כלבים, מרחרחים זה לזה את האחוריים (או את האופנועים, תבחרו את הדימוי שמתאים לכם). מחליפים כמה מילים, סיגריה נגמרת, ויוצאים לדרך. כולנו עדיין טיפה רדומים, עוד מעט נתעורר.

שיירה שקטה ורגועה, כל אחד מכונס בתוך עצמו. הכביש ריק, והוא רק שלנו.

העלייה להר מתחילה. רוכבים פנייה אחר פנייה, בודקים את הדרך ביסודיות. מחפשים חול בשולי הכביש, כתם שמן, חור באספלט. כל פנייה נרשמת בזיכרון, ובראש כבר בונים את הירידה.

מסתדרים בפסגה, שורה ארוכה של ברזל ופלסטיק צבעוני. מנועים מתקתקים בסרק, מישהו מכבה סיגריה עם המגף. כמו כדור שנורה מנשק, הראשון יוצא לדרך. מחכים עד שנופל קצת שקט. הלב כבר דופק בתוך המעיל, הידיים מזיעות בתוך הכפפות. קצת פחד, תמיד קצת פחד.

תורי: בעיטה אחת למטה, המצערת נפתחת והקלאץ' משתחרר.

ראש כפוף קדימה, ירכיים מוחצות את מיכל הדלק. עיניים לקו האופק, בוחן את כל הירידה.

הפנייה הראשונה מגיעה. סורק אותה מתחילתה ועד סופה, הראש ננעל על היציאה. מדמיין כל שלב שיבוא. יורד על הבלמים, שתי בעיטות למטה, ופקודת היגוי חדה.

כמו סירה שנופלת למערבולת, אני עף אל תוך הפנייה. ואז מגיעה השלווה.

החושים מתעוררים. אני רואה, שומע ומרגיש הכול: הזיעה שיורדת בגב, דפיקות הלב שהולמות באטמי האוזניים. הנשימה נעשית איטית יותר ויותר. אני יודע בדיוק מה אני עושה בכל שלב בפנייה, והמוח פנוי. ובמקום הפנוי הזה, נשאר רק אני.

ואני לבד. לא בודד, לבד. רק אני ועצמי, כל מה שהייתי וכל מה שאהיה. שבריר זמן שבו אני חושב על הכול. אדרנלין שמאט את הזמן ונותן לי מקום לקוות, מקום לומר תפילה. ביני לבין עצמי, ביני לבין מי ששומע. אני לא יודע מי זה. אולי אף אחד. אבל שם, בתוך הפנייה, זה לא משנה,מספיק שאני שומע.

פנייה רודפת פנייה. מתנדנד מצד לצד כמו מכונה: יורד על הבלמים, מביט לאן שאני רוצה להגיע, מטה את האופנוע, ושוב אני בפנייה.

שבע פניות מצד לצד, ואז האחרונה.

הגיע הזמן לצעוק את התפילה, הגיע הזמן שכולם ישמעו את תפילותיי. אני פותח את המצערת, רואה את המחט מטפסת ומתענג על צרחת האגזוז. הראש נעול על היציאה מהפנייה, הצמיגים נאחזים בכביש, הרגלית משתפשפת על האספלט. האופנוע מאיץ יותר ויותר, ורק כאן אני יכול לשחרר. סוף־סוף לקוות, לרצות, להאמין. בשום מקום אחר אני לא יכול לעשות את זה.

בתחתית ההר עוצרים. מורידים קסדות. אחרי הצרחה, השקט נשמע אחרת. אף אחד לא מדבר. אני חושב על השכנים, שבטח מסיימים עכשיו את התפילה שלהם. גם אני סיימתי את שלי.

את התפילות שלי אני אומר ב־10,000 סל"ד.

כתבתי את זה לפני כול כך הרבה שנים, שנים שלא אמרתי את התפילה הזאת.