אופנוע זה מסוכן

נכתב ב־2011, כשעוד היו פורומים ובלוגים באינטרנט.

הרשת הדו־גלגלית בארצנו הקטנה רועשת וגועשת בימים האחרונים. ביום שבת האחרון איבדנו חבר יקר, ובעקבות זאת ניצלו כמה אנשים את הבמה כדי לקדם את הרעיונות האישיים שלהם. אני יודע שאני עומד להיות קצת חריף, ואני מקווה שתסלחו לי. אני מאמין שתבינו למה.

מי שהכיר אותו יודע. הוא נשם שמן ואספלט. כולנו קראנו בשקיקה כל דבר שכתב. הוא לימד רבים מאיתנו מה לעשות ואיך לרכוב, השפיע על רובנו, והראה לנו מה ההבדל בין לנסוע על אופנוע לבין לרכוב על אופנוע.

רובכם מכירים את הרעש והבלגן, הוא בכל החדשות. בקצרה, למי שפספס: קבוצה מסוימת בקהילה החליטה לחלק אותה  "לרוכבים ספורטיביים" "ורוכבים רגועים", לפי ההגדרות שלהם, ולצאת בקריאה "לחינוך"
לרכיבה רגועה, לתעריפי ביטוח שונים ולהגבלות נוספות  על הקבוצה "המתאבדת".

כל מה שהוא התנגד לו.

בתור אחד שנע איפשהו בין שתי הקבוצות, אבל נמשך יותר לראשונה, אני מרגיש שגם אני צריך לכתוב על זה. לדעתי, אין ביניהן שום הבדל.

אופנוע זה מסוכן, נקודה. אפשר להדחיק ולהצטדק, אבל צריך להתמודד עם האמת. לא משנה אם את/ה על טוסטוס 50 סמ"ק בדרום תל אביב או על בהמה של 1000 סמ"ק בירידה מערד. אין רוכב שלא יודע את זה. זה תמיד בראש שלנו: בכל רמזור, בכל צומת, ואפילו בכביש ריק. ועדיין אנחנו עושים את זה. בחרנו בזה במודע, כמו שכולנו לוקחים סיכונים אחרים, מעישון ואלכוהול ועד החיים במדינה שלנו.

קוראים לנו פסיכים, מתאבדים, אבל הבחירה היא שלנו. ההשקעה והמאמץ שלנו כדי לא להיות חלק מהסטטיסטיקה עצומים, בין אם אנחנו "רגועים" ובין אם "ספורטיביים". שעות של אימון במגרשי חנייה, תרגולים בכבישים מבודדים, ומיגון שעולה יותר מהאופנוע. בשבילנו זה לא כלי תחבורה, זה המשך של הגוף שלנו. וכשהכלי נשבר, גם אנחנו נשברים.

גם אני התרסקתי על הכביש. אני זוכר את השנייה שבה הרגשתי את הפגיעה. פתאום אני באוויר, ושנייה אחר כך מוטח באספלט. סתם מישהו שהחליט לעבור נתיב בלי להסתכל. זה לא קרה בנס הרים, זה קרה באיילון, בדרך לעבודה. אחרי כמה חודשים ושיקום קצר, חזרתי לרכוב. לא בכיתי ולא ביקשתי רחמים. ידעתי על מה חתמתי.

אז על מה אנחנו רבים? בסופו של יום, כולנו חולקים את אותו כביש. אותו תחביב, אותה אהבה. בחרנו באותו דבר, עם אותם סיכונים…

הגענו לבית הקברות ועמדנו שם בפנים חתומות, שורה ארוכה של אופנועים בכל הגדלים והצורות. אף אחד לא ידע מי שייך לאיזו קבוצה. אף אחד לא דיבר על ביטוח והגבלות.

אנחנו יודעים את הסיכונים. בחרנו בזה במודע. ידענו על מה חתמנו. אנחנו אומרים את זה בכל רמזור, בכל צומת, בכל פוסט בפורום. אומרים ואומרים, עד שאנחנו מאמינים.

אולי בגלל זה צריך לחלק. כי אם הוא היה "ספורטיבי", ואני "רגוע", אז לי זה לא יקרה.

הוא היה גם וגם.

כשהתרסקתי, לא בכיתי. בהלוויה שלו, כן.