ביחס לבעלי החיים

אני מביט בקופסה ארוזה עם חורים קטנים. עיניים אדומות ומפוחדות מביטות בי. הם לא מבינים איפה הם ומה יקרה להם. מתרוצצים, צווחים, אבל אף אחד לא שומע אותם.

באחת העבודות שלי הייתי אחראי על משלוחים יקרים וחשובים. אחד מהם היה הובלה של עכברי מעבדה לחו"ל. עכברים קטנים ולבנים, שנוצרו אך ורק כדי להיות חיות מעבדה. בצד השני מחכים להם חיים של כאב וסבל. קיום נורא, שבסופו הם ימותו בייסורים.

העולם אינו שחור ולבן. שימוש ביצורים חיים למטרות שונות הוא לפעמים הכרחי. לא כל שימוש כזה כרוך בסבל, ולפעמים הוא אפילו לטובת בעל החיים עצמו. אפשר לראות את זה כמו מלחמה: רוב האנשים יראו בה דבר שלילי, עם מחיר נורא, אבל לפעמים אין ברירה. כשהמחיר הוא הישרדות, פיזית, תרבותית וכו', העלות, תהיה אשר תהיה, "נסבלת".

אם החיים שלי עומדים מול החיים של מישהו אחר, ב־99% מהמקרים אעדיף את החיים שלי.

וככל שהאחר קרוב אלינו יותר, ההזדהות והנכונות שלנו להקריב גדלות. יהיה לנו יותר אכפת ממישהו בשכונה שלנו מאשר ממישהו בקמבודיה. וכשמדובר בקרובים לנו ביותר, אנחנו עשויים אפילו להקריב את חיינו בשבילם.

אולי זה ההבדל בין כלב לפרה. אנחנו רגילים להזדהות עם הכלב ולהקריב בשבילו, כי רבים מאיתנו מאמצים אותו למשפחה. עם פרה זה לא קורה (היא גם מפליצה יותר מבוסטון טרייר).

אבל האמת היא שאין הבדל בין פרה לכלב. חיים הם חיים, באשר הם.

אז מה ההבדל בין פרה לאבוקדו? לאדם ולאבוקדו יש אחוז לא מבוטל של גנום משותף (המספר המדויק תלוי את מי שואלים, אבל בואו נגיד שעמוק בפנים, כולנו קצת אבוקדו). על בסיס זה, לכאורה אין הבדל. הרי חיים הם חיים, באשר הם. אנחנו יצורים שמתקיימים רק על יצורים חיים. אין כמעט דבר בתזונה שלנו שלא היה חי פעם, ומלח הוא כנראה היוצא מן הכלל היחיד. היה הרבה יותר פשוט אם היינו עושים פוטוסינתזה: שוכבים בשמש ונשרפים. לפחות כולנו היינו שזופים.

אבל ההזדהות הרגשית שלנו, עם השכן על פני הזר ועם הכלב על פני הפרה, היא מוטה ולא רציונלית, ולא אמורה להיות הקריטריון המוסרי. גם גנום משותף הוא לא קריטריון רציני.

אני מאמין שהגבול האמיתי הוא סבל.

לצמחים אין מערכת עצבים ואין מוח. ככל שאנחנו יודעים, הם לא חווים כאב. אצל בעלי חיים אנחנו רואים סבל, יודעים שהוא קיים, ומכירים אותו מעצמנו. ולכן צריך לשאול עד כמה הסבל הזה הכרחי, והאם ההישרדות שלנו באמת תלויה בו.

וגם מי שבכל זאת דואג לצמחים, צריך לדעת: רוב השטח החקלאי בעולם משמש לגידול בעלי חיים ולגידול המזון שלהם, ועדיין הם מספקים רק חלק קטן מהקלוריות שאנחנו אוכלים. כדי לייצר קילו בשר, צריך לגדל כמה וכמה קילוגרמים של צמחים, להשקות אותם, לשנע אותם, ולהאכיל בהם בעל חיים, שרוב מה שהוא אוכל הולך על עצם החיים שלו. אם היינו אוכלים את הצמחים בעצמנו, היינו צריכים פחות אדמה, פחות מים ופחות צמחים. כלומר, גם מי שאכפת לו מהעגבנייה, צריך לוותר על הסטייק.

לפחות בינתיים, אין לנו ברירה אלא לצרוך יצורים חיים. אבל אנחנו יכולים למזער את הסבל שאנחנו גורמים. אנחנו כבר לא במערות או בסוואנה האפריקאית. אנחנו חיים עם חוקים, גבולות וזכויות. התקדמנו כמין, ואנחנו יכולים לשרוד תוך גרימת סבל מינימלי.

אני רוצה להאמין שרוב האנשים מעדיפים לגרום סבל רק במקרה קיצון. אז למה אנחנו לא מוכנים לעשות את זה גם בשביל בעלי החיים?

כי זה טעים? בריא? צורך בסיסי? גם הרואין זה מדהים, אבל אני לא רואה את כולנו עם מזרק ביד. ברור לנו שלהנאה הזאת יש מחיר. אז כשמישהו אחר משלם את המחיר, כבר לא אכפת לנו?

לאורך ההיסטוריה, וגם היום, כשאנחנו רוצים לגרום סבל לאחרים, אנחנו משווים אותם למשהו שמותר לגרום לו סבל. כשקבוצה רצתה לעשות דמוניזציה לקבוצה אחרת, היא לרוב לא תיארה אותם כשדים. היא תיארה אותם כבעלי חיים: חולדות, כלבים. גם כשאנחנו מתארים את מי שנרצח בלי יכולת להתגונן, אנחנו אומרים "כצאן לטבח". וכשאנחנו כבר משתמשים בבעלי חיים כדי להאדיר מישהו, הם כמעט אף פעם לא אלה שאנחנו אוכלים. אמיץ כמו אריה, חופשי כמו נשר, נאמן כמו כלב. אבל חזיר, תרנגולת ופרה? אלה שמורים לעלבונות.

אני לא רוצה להאמין שהסיבה היא תחושת עליונות. אבל ככה זה עובד גם בין בני אדם: כשאנחנו בסכסוך עם קבוצה אחרת, אנחנו מרגישים נעלים, טובים מהם, וצדקת הדרך שלנו מזינה את התחושה הזאת. אולי זו הדרך שלנו להתמודד עם הסבל, כשלפעמים באמת אין ברירה אלא לגרום אותו. אם הם נחותים מאיתנו, מותר לנו לגרום להם לסבול.

ובכל זאת, קשה להסתפק בהסבר הזה. ואיך אפשר להסביר אחרת? לקחת חיים כשזה לא הכרחי, לגרום סבל מכוון, רק בשביל ההנאה הרגעית שלנו?

כיהודים, אנחנו יודעים מה זה לסבול רק כי קבוצה אחרת החליטה שאנחנו בעלי חיים.

"אושוויץ מתחילה בכל מקום שבו אדם מביט על בית מטבחיים וחושב: הם רק בעלי חיים."

אבל כל ההיגיון הזה, על מלחמה, על הישרדות ועל מחיר 'נסבל', לא עזר לי באותו יום. מול הקופסה עם החורים הקטנים, חשבתי על העתיד. מה יקרה כשאהיה זקן, ואספר לנכדי סיפורים מהעבר? האם הם ישפטו אותי כמו שאנחנו שופטים היום את מי שהעמיס עבדים על אוניות? אנשים רגילים, שרק עשו את העבודה שלהם, ודאגו שהמשלוח יגיע בזמן. 

בבסיס הטבעונות יש משהו עמוק יותר, בסיסי יותר, אישי יותר. כשצריך לגרום סבל, זה רק כשאין ברירה. חיים הם חיים, ונעשה כל מה שביכולתנו כדי לשמור עליהם ולמזער את הסבל שאנחנו גורמים.

אה, כמעט שכחתי. העכברים פספסו את הטיסה.