וככה הפסקתי לרכוב

יצא לי לכתוב בעבר בבלוגים, בפורומים ובמגזינים אונליין שנבנו ב־PHP (שפת תכנות ותיקה, שכתב השטן), על כמה אהבתי לרכוב, וכמה זה היה חלק מהזהות שלי, מהקהילה שלי, המפלט שלי. 

מילים על גבי מילים, בניסיון להסביר למה אני עושה את זה, לעצמי או לאחרים. לנסות לבטא איך זה הרגיש.

אבל הסיפור הזה נגמר, והרבה שנים עברו מאז. אף פעם לא חשבתי, ולא כתבתי, על מה שגרם לי להפסיק.

כשאני קורא היום את מה שכתבתי, אני רואה את הרמזים. השכנוע העצמי, התירוצים, התגובות האנטגוניסטיות לכל מילת ביקורת.

האמת היא שתמיד קצת פחדתי לרכוב. יש יותר מדי "כמעטים". פה מישהו פורץ לצומת, שם מישהו עובר נתיב בלי להסתכל. לפעמים זה היה באשמתי: להשתחל בין מכוניות במהירות גבוהה מדי, לזגזג ביניהן ולחתוך ברגע האחרון. והיו גם תאונות עצמיות. בשבוע הראשון עם האופנוע הראשון, החלקתי בדרך הביתה על כתם שמן שלא ראיתי, והייתי צריך להחליף כידון. אבל את השפשופים על המעיל לבשתי כמו אות כבוד.

השקעתי כל כך הרבה זמן כדי להיות הכי טוב שאני יכול. הלכתי לקורסים, קראתי ספרים, ביליתי שעות במגרשי חנייה ריקים. איך פונים נכון, לאן מסתכלים, מתי מורידים הילוכים ומתי מעלים. מה עושים כשהגלגל האחורי ננעל, או הקדמי (בעיקר מתפללים שיהיה טוב). איך בולמים נכון, איך מאיצים נכון, ואיך מחליקים עם האופנוע נכון.

ובכל זאת, האופנוע עשה אותי קצת מטומטם.

רכיבות סוף השבוע. הניסיון להגיע הכי מהר שאפשר ממקום למקום, לרדת נמוך יותר, חזק יותר בפניות. אני לא זוכר כמה פעמים ראיתי אנשים מקללים כשעקפתי אותם במהירות מטורפת.

זה התחיל לחלחל בי כמה חודשים אחרי התאונה. החלמתי במאה אחוז, בלי יותר מדי סימנים, תיקנתי את האופנוע וחזרתי לרכוב. אבל אחרי תקופה קצרה שמתי לב שאני רוכב לאט יותר ויותר. די מהר, התחילו לחכות לי. ואז, במקום לעלות ולרדת איתם, אני כבר מחכה להם למטה, עם הקפה. אף אחד לא אמר כלום, אבל אני הרגשתי שאני כבר לא שייך.

בשלב הזה חשבתי שאולי פשוט התבגרתי. התחלתי להצטרף לקבוצות הרגועות יותר. יוצאים מאוחר יותר בבוקר, רוכבים בקצב שמתאים לנפחים קטנים, מגיעים למקום יפה בארץ, אוכלים, שותים קפה וחוזרים. בפעם הראשונה זה הרגיש לי משעמם, אבל בסוף מצאתי את עצמי שם. אני, שפעם התווכחתי עם מי שחילק את הקהילה ל"ספורטיביים" ו"רגועים", מצאתי את עצמי בצד השני.

אבל עדיין משהו הציק לי. גם שם, מהר מאוד עברתי לסוף השיירה. לא הגעתי כל שבת, ולפעמים פשוט חתכתי באמצע. אמרתי לעצמי שאולי הנפח הוא הבעיה. אקנה משהו איטי יותר, כמו כל הזקנים.

הלכתי לסוכנות שבה קניתי את שלושת האופנועים שלי. היה להם משהו קטן, 500 סמ"ק. רגוע, נוח, מזכיר את האופנוע הראשון שלי. קניתי אותו על המקום. ישבנו עוד שעות והעברנו מור"קים על רכיבות שהיו לנו.

כבר היה ערב כשיצאתי הביתה. התחלתי להרגיש חוסר שקט, כמו לפני שאתה צריך לעלות לבמה, או להתחיל עם מישהי בפעם הראשונה. פתאום אני שם לב שאני נוסע ב־60–70 בנתיב הימני של כביש מהיר. מי שפעם אמר את התפילות שלו ב־10,000 סל"ד, לא מצליח לסחוט את המצערת.

ואז הגיעה הפנייה.

אני מכיר את הפנייה הזאת כל כך טוב. פנייה רחבה וקהה, כזאת שאפשר להיכנס אליה מבחוץ, לחתוך פנימה, לצלול לתוכה ולצאת החוצה, הצמיגים אוחזים באספלט והרגלית חורכת את הכביש. הפנייה כולה מוארת, ורואים אותה מההתחלה ועד הסוף. פנייה מושלמת, כמו ב-MotoGP. כל כך הרבה פעמים לקחתי אותה. תמיד חיכיתי לה כשחזרתי מהעבודה.

ואני קופא. לא מצליח לזוז. היד תקועה על המצערת, האצבעות על הברקס, אבל הראש תקוע ברצפה, לא בפנייה. אני יודע בדיוק מה צריך לעשות: להרים את הראש, להסתכל ליציאה, לרדת קלות על הברקסים, כמה בעיטות למטה, להטות, ולפתוח מצערת בשיא הפנייה. עשיתי את זה אלף פעמים. אבל הגוף לא מקשיב. כל השנים, כל הקורסים, כל השעות במגרשי חנייה, ובשנייה אחת אני שוב ילד שלא יודע לרכוב. הגוף ידע משהו שהראש עוד לא הסכים להודות בו.

אני משותק. הפנייה מתקרבת, ואני נכנס אליה מהר מדי. אני נלחץ עוד יותר, ומתחיל לחשוב שאני הולך לעוף מהפנייה ולהתרסק מעבר למעקה הבטון.

שנייה לפני שאני מתרסק, אני מצליח לבלום ולעצור את האופנוע.

למזלי, הכביש היה ריק. התגלגלתי לשוליים ופשוט ישבתי שם.

אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם. המנוע מתקתק ומתקרר, מכוניות חולפות מדי פעם ומטלטלות אותי ברוח שלהן. הידיים רועדות, ואני לא מצליח להדליק את הסיגריה הראשונה. מהר מאוד, ערימה של בדלים הצטברה לידי.

בסוף קמתי, ובמקום לעלות על האופנוע, התחלתי לגלגל אותו. כל הדרך הביתה. כל הדרך הרגשתי כמו במשחקי הכס, כשהנזירה הולכת מאחוריי עם הפעמון וצועקת: “!Shame! Shame”. רוכב שדוחף את האופנוע שלו, כי הוא כבר לא מסוגל לרכוב עליו.

לא הצלחתי להירדם. הרגשתי פחד משתק. כל מחשבה על רכיבה פתאום הפחידה אותי. איך לא מתתי שם, איך לא התרסקתי שם, וכמה מטומטם הייתי שעשיתי את כל זה.

פתאום הכול נראה לי מטומטם, מיותר, ילדותי. כמה זמן בזבזתי, כמה כסף הוצאתי, ובשביל מה? כדי לסכן את עצמי על בסיס יומי? עשיתי כל כך הרבה שטויות, רבאק, כאילו לא סיימתי את גיל ההתבגרות. ביקורים בבתי חולים, בבתי קברות. מה הטעם? יש תחביבים, ויש סיכון חיים.

אבל בעיקר פחדתי. כל כך פחדתי. רק הריח של השמן העביר בי צמרמורת. הצליל של אגזוז הקפיץ אותי.

לא הייתי מסוגל יותר. בבוקר ביקשתי מחבר עם גרר לקחת את האופנוע לסוכנות. עמדתי ברחוב והסתכלתי עליו עולה על הגרר, נקשר, ונעלם בסוף הרחוב. הייתי רוצה לומר שהרגשתי הקלה, אבל לא. הרגשתי שילוב של בושה, כישלון והרבה חרטה.

מהר מאוד, החברים של שבת נעלמו, וגם הקהילה. איבדתי את "כרטיס החבר" שלי. לא דחו אותי או משהו כזה. פשוט החוויה המשותפת הייתה בשבת, וכשאין לך אופנוע, אין כל כך סיבה להיות שם. אה, ואף אחד לא מרכיב אותי.

דו־גלגלי זו קהילה. תמיד כשראיתי רוכב תקוע בדרך, עצרתי לעזור. גם לי עזרו כשנתקעתי. תמיד היו לי כלי עבודה בתיק, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי האגזוז יחליט להתנתק מהאופנוע (אני גרוע בריתוך). בכל רמזור, בכל עצירה, תמיד עוצרים לדבר.

לאף אחד לא היה אכפת מי אתה או מה אתה עושה. היו לנו ערבים ויהודים, עשירים ועניים, לבנים ושחורים. ברגע שהמשקף נסגר והאופנוע רועם, לאף אחד לא אכפת מי אתה, אלא מה אתה.

אתה אופנוען.

כולנו חולקים את אותם פחדים, את אותם חששות, וגם את אותן רכיבות. האדרנלין, תחושת החופש, ההתעסקות שהיא כמעט מדיטציה. האופנוע הלך איתנו לכל מקום. תמיד נסחבנו עם קסדה, מעיל, מגפיים, מגיני ברכיים, חגורת גב וכפפות (בגלל זה תמיד הסתובבתי עם תיק גדול. וכן, לבשתי שריון כשרכבתי). כולנו אמרנו שלרוכבים לא אכפת לאן, העיקר שהדרך תהיה מהנה.

ופתאום זה נגמר. אין יותר קהילה. אין יותר סיבה לקום מוקדם בשבת. אין יותר מקום להיות חופשי, להיות אני, בלי שיפוטיות, בלי חרדות, בלי מחשבות. מוח צלול שמאפשר לשחרר. משהו שלך, ורק שלך.

שכחתי כמה אהבתי את זה, כמה זה היה חשוב לי. עד שקראתי שוב את מה שכתבתי אז.

זכרתי את זה כטעות. התחרטתי שעשיתי את זה, כאילו עשיתי משהו לא בסדר, שאני צריך להתנצל עליו.

היום אני מבין שהפרידה מזה נעשתה דרך משקף שחור, שצבע את כל החוויה.

ואולי זה סתם זיוני שכל על ילד שרצה להרשים ולהיות מגניב. איזה תסביך פאלי של משהו גדול ורוטט בין הרגליים. סתם פוזה, שמצוירת כרוחניות ומשמעות עמוקה.

אחד החבר'ה אמר פעם: ביום־יום אתה 4, מקסימום 5. ברגע שאתה עם המעיל והקסדה ביד, אתה אוטומטית 7. וברגע שאתה שם אותה, אתה 10.

אבל בטוח שזו הייתה חוויה שהייתי צריך. לעשות משהו שונה, משהו לא הגיוני, בלי סיבה מורכבת. מקום שבו מצאתי קהילה, ושנתן לי אפשרות, לזמן קצר, לצאת מהקופסה.