קקי נשיאותי

אני מוצא את עצמי במשמרת הראשונה שלי בשדה התעופה, ומקבל משימה: אבטחת אייר פורס 1.

בדמיוני אני עומד ליד מדרגות המטוס, משקפי שמש שחורים ואוזנייה, מקבל את פני נשיא ארה"ב ומצדיע בגאווה (אין לי מושג למה). אבל זה לא היה התפקיד שלי. בפועל, ישבתי ליד המטוס 12 שעות, לדאוג שאף אחד לא מתקרב.

הנשיא כבר נחת ונשאר עד למחרת, ולא יצא לי לעשות איתו סלפי.

לחברה היו לי אנשי השירות החשאי שנשארו על המטוס, ואספקה בלתי נגמרת של Mountain Dew מהם. חפרנו על הצבא, על ישראל ועל מורמונים. כל כך הרבה על מורמונים.

תוך כדי שאני מקבל הסבר שהאינדיאנים הם בעצם יהודים שהלכו כל הדרך ליבשת אמריקה לפני 2,500 שנה, מתנגן לי בראש הפרק של סאות' פארק על המורמונים... דאמב, דאמב, דאמב.

התחיל גשם. הם התייאשו מלהפוך אותי למורמוני, וחזרו לתוך המטוס. אני נשארתי לבד ברכב. הגשם מתגבר, מסך של מים על הכול. ואז אני שומע רעש מטריד:

ברררררררררררררררררר.

אני מבין בדיוק מה הרעש הזה אומר. יותר מדי Mountain Dew.

ופה הבעיה מתחילה. אני באמצע שום מקום בשדה התעופה, שום דבר סביבי ברדיוס של קילומטרים, משמרת ראשונה, לא מכיר אף אחד ולא יודע איך דברים עובדים. לעלות בקשר ולבקש החלפה זה מביך. וחוץ מזה, אני לא בטוח שיגיעו לחלץ אותי בזמן.

המצב מתחמם, אני מתחיל להזיע. אני חייב לאלתר, חייב למצוא פתרון. בחוץ משתוללת הסערה הכי גדולה שראיתי בחיים: גשם, רוח, ברד, דם ושחין. זה באמת מרגיש כמו סוף העולם.

אני מבין שאני במצב צבי צב, ושאין לי הרבה זמן. אני אומר לעצמי: הייתי במצבים יותר גרועים, ושרדתי. פעם, במוצב, סתמתי את השירותים ושרדתי. או ליתר דיוק, הפלתי את זה על המש"ק דת.

שלב איסוף המודיעין מתחיל. אני סורק את השטח בחיפוש אחר מקום לפעול בו. קילומטרים של שטח פתוח, אבל כל כך הרבה גשם. אני גם מדמיין איך הרוח מעיפה אותי ישר לתוך תוצאות הפעולה שלי, ואת זה כבר לא אוכל לשרוד.

יש רק מקום אחד יבש. מקום שהרוח בו חלשה, שהברד לא מכה בו. מקום מושלם. אין אפשרות שמישהו יראה: חומה נמוכה מסביב, ולא רואים מהכביש. אפשר להיכנס ולצאת לפני שאיחשף.

המקום האידיאלי...

מתחת למטוס.

אני יודע מהתדרוך שאין מצלמה באזור, רק בצדדים. יש נקודה מתה בדיוק מתחת למטוס. אני פורק מהרכב ונע בדילוגים לעבר היעד. מתמקם בעמדה, ויוצא לפעולה. פעם אחת ביבש, ואז ברטוב. הרטוב היה קשה יותר: שוב ושוב, זורם ומסתער.

בתום הפעולה, הקלה. אני חוזר לרכב בהליכה שקטה. אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע. המשימה הושלמה.

השעות עוברות, המשמרת כמעט נגמרת, ופתאום זה מכה בי: זה המקום היחיד שלא ירד בו גשם. המקום היחיד שלא הייתה בו רוח. המקום היחיד שלא נשטף...

עדות לפעולת הכוח בשטח נראית לכל עבר. אין סיכוי להסתיר את זה, וכנראה שאצטרך להתמודד עם התוצאות. אני מנסה לחשוב איך השיחה הזאת תתנהל. איך בכלל מתחילים דבר כזה?

"תשמעו, היה לי קקי. ועכשיו הוא מתחת למטוס של נשיא ארה"ב.”

אני תוהה אם זו עילה לפיטורים. איך בדיוק מסבירים את זה לכוח אדם? טכנית, היה מותר לי להסתובב שם, ואף אחד לא אמר לי שאסור לעשות דבר כזה.

ואז אני רואה משהו שרק קיומו של אל אוהב יכול להסביר:

כלב.

מסתובב לבד, ממש ליד המטוס. ועולה בי מחשבה: אולי הכלב הזה הוא גלגול של המש"ק כשרות מהצבא?

אני מיד עולה בקשר: "יש פה כלב, מותר לו להסתובב פה?" התשובה: להרחיק אותו. במקום זה, אני חולק איתו את האוכל שלי ואומר לו שהוא כלב טוב. חצי דקה אחר כך מגיע בריצה המפעיל שלו (מתברר שזה כלב של היחידה), וצועק עליי לא להאכיל אותו. ואני ישר אומר:

"תשמע, הכלב הוריד פה גוש."

אנחנו צוחקים, חושבים איך להסביר את זה לצוות האמריקאי, ובדיוק מגיעה החלפת המשמרת. וכך זה נגמר.

עוד תקופה ארוכה דיברו על היום הזה, ולמה הכלב היה שם.

עד היום, רק אני, הכלב והמש"ק דת יודעים את האמת.