למה אתה צריך את זה?

נכתב לפני יותר מדי שנים, בתקופה שבה הייתי צריך לפצות על משהו.

לאחרונה יש לי יותר מדי שיחות על "למה אתה צריך את זה?!"

כל פעם אותו ויכוח, אותם טיעונים. הם אומרים: בסדר, ניסית. שרדת את התאונה, השתקמת. תולים את זה בכל מיני אלים ואמונות תפלות, וחוזרים על אותו משפט: "אתה לא רואה שזה סימן?"

התשובה שלי היא שמעבר למהירות מסוימת, אני כבר לא רואה סימנים.

שוב מסבירים לי כמה זה מסוכן, כמה זה לא כלכלי, ושוב כמה זה מסוכן.

אבל איך אני יכול להסביר להם מה זה אומר בשבילי? איך זה מרגיש מבפנים? ההרגשה כשהאגזוז צועק, כשצדי הדרך נראים כמו מריחה של צבע. השקט שיש במוח בזמן רכיבה.

אני מנסה, וכרגיל פונה לרציונל.

אני מגיע יותר מהר ממקום למקום. הטענה נפסלת.

עובר לבאה: אני לא מכיר את המושגים "סימון מדרכה" או "תו חנייה". גם לא עוזר.

אני חוסך בבושם, כי גם ככה אני אזיע את הנשמה. גם לא עוזר.

אז איך אני אמור להסביר מה זה אומר?!

רבאק, זה כמו להסביר לבתולה מה זאת אורגזמה!

אז החלטתי לנסות. לא בהכרח להסביר להם, אלא לעצמי. להבין מה זה באמת אומר בשבילי.

נתחיל בכמה מיתוסים לא ברורים על אופנוענים.

לא, זה לא זול. ההפך הוא הנכון. מחירי הביטוח אסטרונומיים, בשנה אחת הביטוח לבד משתווה לקנייה של אוטו קטן. אופנוע בנפח גדול לוגם דלק בלי להתבייש. הצריכה הממוצעת לא רחוקה מזו של רכב משפחתי, ואני אפילו לא מדבר על רכיבת סוף שבוע. כשאני מגיע לתחנת הדלק, אני מרגיש שאני מתדלק בהמה אמריקאית.

אופנוע מתקלקל, והחלקים לא זולים. חלק גדול מהם לא נמצא בארץ, וצריך לחפש אותם ברחבי האינטרנט והעולם. וזה בתקווה שהמוסך לא החליט לעשות עליך קופה. גם הציוד שנועד להגן עלינו לא זול. ציוד הרכיבה כולו עולה לפעמים כמו האופנוע עצמו. ושלא נתחיל לדבר על זה שכל דקה שאתה לא ליד האופנוע מעלה סטטיסטית את הסיכוי שהוא ייעלם, במאות אחוזים.

ולא, זה גם לא כל כך נוח. בקיץ אתה מגלה דברים חדשים על כמויות הזיעה שאתה מסוגל להפיק. בחורף אתה מגלה אזורים חדשים בגוף שמפסיקים להגיב. ולא תמיד נוח להשתחל בפקקים עם בהמה של 200 קילו, שבכלל לא יועדה להיכנס לדרום תל אביב.

אבל די להתבכיין.

אז למה הרכיבה כל כך חשובה לי? למה, למרות הסיכון, ההוצאה הכספית ולפעמים חוסר הנוחות, אני מעדיף אותה על פני פחית ממוזגת?

זאת המהירות. התנועה. החיבור לעצמך, אדם ומכונה. תזמון מסונכרן בין הדופק למחט הסל"ד. פניות שחולפות כמו סרט נע. להיפלט מהפנייה כמו פגז ממרגמה, לטוס החוצה בצריחת אגזוזים, לצאת מהרמזור עם הגלגל בעננים.

הרבה לא יודו בזה, אבל זה גם קצת פוזה. המבטים ברמזור, החנייה בלימודים, עשרות עיניים לוטשות אחרי כל תנועה. המחשבות על סקס אפיל (לפחות עד שאני מוריד את הקסדה, ואז זה נעלם), הסטיגמה של חיים על הקצה, ורעיון פרוידיאני של מנוע גדול ורעשני בין הרגליים...

אבל יותר מכל, זאת ההרגשה. זה נותן לך מקום פרטי, מקום רק שלך. אתה בלתי נראה, נעלם בתוך הקהל. אף אחד לא יודע מי אתה, מה אתה, איך אתה. עם קסדה ומשקף שחור, כל הפחדים מתבטלים וכל החששות נעלמים. ביום־יום אתה שקט, מופנם, אבל ברגע שהקסדה נסגרת, אתה יכול לשיר ולצעוק. סוחט את ידית הגז, ואין יותר עקבות. כאן היצרים יוצאים, כל הכעסים נפרקים. ומתחילים ליהנות מהדברים הקטנים: משב רוח קל, שריקת הרוח, נופים שרצים לצידך כמו תמונות במוזיאון.

אתם נוסעים לעבודה ושונאים כל רגע. המטרה היא היעד, והדרך לא משנה. אני מחכה לנסוע לעבודה. יותר מפעם אחת לקחתי דרך ארוכה יותר, ובמקום לחזור הביתה אחרי העבודה, פשוט התחלתי לרכוב צפונה בלי לדעת לאן. היעד לא חשוב. הדרך חשובה.

רק אני עם עצמי. בוחן את נפשי, מדבר עם עצמי. כבר לא לכוד בין קירות ונורמות, כבר לא סגור בקופסה.

אני צריך את זה כי אני לא יכול בלי. זאת הדרך הכי טובה שלי לתת מקום לעצמי, משהו שהוא רק שלי. לא צריך להתנצל, לא צריך לחפש היגיון. ובאמת, אני גם לא צריך להסביר את זה.

שואלים למה אני צריך את זה?

ככה! (וזאת כן תשובה.)

אז הצלחתי להסביר לבתולה מה זאת אורגזמה?