כיכר מלכי ישראל

נכתב ב־4 בנובמבר 2010. זו הייתה הפעם האחרונה שהלכתי לכיכר.
באותה תקופה אהבתי את הפלוצים של עצמי. בבקשה להתעלם מהריח.

אני צועד בכיכר כמעט ריקה, מוצפת בפליירים חסרי תוכן. מביט סביבי, בוחן את מה שמסביבי. מתיישב ליד עוד שולחן, בעוד דיון של בית קפה, בעוד שנה. מדי פעם זורק משפט, מביע דעה, אבל בעיקר מקשיב. חושב. מנסה להבין.

כמו כל שנה, אני מוצא את עצמי אבוד באותה כיכר.
ובעיניים מהורהרות, אני רואה גם אתכם באותו מצב.

הקולות סביבי: דמוקרטיה! שוויון! סובלנות!
מחשבות של שוטים, אני אומר לעצמי.
או שאני הוא השוטה?

הרי אתם מרגישים את הריקנות בדיוק כמוני, ועדיין נאבקים על התמימות של התקווה ושל החלום. חלום שהיה, אולי, פנטזיה של מעטים.

רעיונות הם חסיני כדורים.
אז איך, בשלושה כדורים, התנפץ החלום?
אולי הוא אף פעם לא היה קיים?
אולי הולכנו שולל אחרי חלומות מדומיינים?

הייתי רוצה להאמין שלא. אבל אני רואה את זה על אותם פרצופים, שכל שנה יושבים סביב אותו שולחן.

לחשוב, להיזכר, לדבר, לקוות.
גם אתם מתחילים להתעורר. אבל כמו עבד שמתעורר באישון לילה, אתם נלחמים לחזור לישון. קושרים את עצמכם בעוד כבלים של דמיון, העיקר לא להתעורר.

אני לא מאמין שרבים מאיתנו באמת רוצים טוב יותר. מתעסקים בטפל, מתחמקים, העיקר לא לפקוח את העיניים ולראות מה באמת קורה. אני לא מאמין בדיון שניהלנו סביב השולחן, אפופים בעשן סיגריות ורעיונות.

אני כבר הרמתי ידיים.

ובכל זאת, כמו כל שנה, הלכתי לחפש משהו באותה כיכר. משהו שאני מניח שכבר לא אמצא.

אני זוכר בדיוק איפה הייתי באותו לילה. הייתי ילד, עוד מנסה לעכל את העולם שסביבי. מחפש לאן אני שייך, מתחיל לעצב את מי שאני.ישבתי מרותק מול הטלוויזיה. אני לא זוכר במה ציפיתי, לפני שהשידור נקטע והתחילו התמונות. האוויר התמלא בחרדה לא ברורה. לא הבנתי הרבה, אבל הרגשתי שהכול השתנה.

למחרת כבר הייתי בכיכר, חמוש בגיטרה ובנרות. עדיין ילד אובד עצות.

אני צועד בכיכר כמעט ריקה.
באתי לחפש כאן משהו אחר, משהו שפעם האמנתי בו.
כמו כל שנה, באתי לחפש תקווה...